כל הסרט מתרחש בלילה אחד בפאב התל־אביבי "באר-בי". זהו מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: דליה הבעלים הבודדה; בני השוטר וזוּגתו המלצרית ליאורה; סמיר העובד הערבי במטבח; נימי סא"ל קולני וחבורת חייליו; ריקי הצעירה המדוכאת; דניאלה המלצרית המכורה; צ’רניאק הפסנתרן המחאתי – ועוד.
המתחים מתלקחים במהירות: הטרדה מינית לריקי, בני חותך בסתר את צמיגי נימי ומסיט את האשמה לסמיר, קטטות מתחדשות, פשיטה משטרתית כושלת, התאבדותה של ריקי – ולבסוף נקמת החיילים עם מקלעים ורימונים שמסתיימת בטבח.
תחושת תקווה לשלום (אוסלו 93’, שלום עם ירדן 94’, בחירת רבין 92’) מול קיטוב פנימי הולך ומעמיק, אינתיפאדה, טרור (עמי פופר, 1990), גל עלייה גדול מברה"מ ומתחים חברתיים–כלכליים. הסרט ממקם את הלילה בפאב בתוך הפרדוקס הזה: אופטימיות בחוץ – התפרקות בפנים.
כי הוא מציב מראה נוקבת: כשהחברה לא מטפלת במתחים הפנימיים, האלימות חוזרת אלינו. זה שיעור אזרחי־מוסרי שמרגיש רלוונטי גם כעת: אחריות אישית, גבולות סמכות, יחס ל"אחר", וכוחם (או חולשתם) של מוסדות.