מוזיקה בסרט היא לא קישוט. היא לא "סתם שיר יפה ששמו מתחת". היא כלי עלילתי, רגשי וסגנוני. ברגע שמבינים את זה – מתחילים ממש לראות קולנוע בצורה אחרת.
יש כמה שאלות שחשוב לשאול בכל סצנה עם מוזיקה: למה המוזיקה כאן? מי "שומע" אותה? מה היא גורמת לי להרגיש או להבין?
נפרק את זה.
התפקידים העיקריים של המוזיקה בסרט המוזיקה בסרט עושה כמה עבודות חשובות במקביל:
מחזקת רגש מוזיקה עצובה מחזקת עצב. מוזיקה מהירה מייצרת מתח או אקשן. היא ישר נותנת לנו את ה"טון" של הסצנה – דרמה, קומדיה, מתח, מלנכוליה וכו'.
יוצרת רצף וסדר מוזיקה יכולה לחבר בין סצנות שונות ולהרגיש לנו כאילו הכל חלק מאותו סיפור, גם אם עשו קפיצת זמן או מעבר מקום.
בונה דמות לפעמים לדמות יש "נעימה" שחוזרת בכל פעם שהיא מופיעה, או סגנון מוזיקלי שמאפיין אותה. זה נקרא לייטמוטיב (Leitmotif). הדוגמה הקלאסית: דארת' ויידר. ברגע ששומעים את המנגינה שלו – מבינים "זה הוא", אפילו בלי לראות אותו.
משחקת עם הציפיות שלנו לפעמים שמים מוזיקה רגועה ומושלמת דווקא ברגע אלים או קשה. זה לא טעות – זה בכוונה. השילוב הזה יוצר אירוניה, ביקורת, או אפילו זעזוע. במקום שהמוזיקה "תרכך" את האלימות, היא דווקא מדגישה כמה היא נורמלית או קרה בתוך העולם של הסרט.
סקור vs סאונדטרק חשוב לדעת להבדיל בין שני מושגים שתלמידים הרבה פעמים מערבבים:
סקור (Score)
מוזיקה מקורית שהולחנה במיוחד לסרט.
לרוב כלי תזמורת/אלקטרוני.
התפקיד שלה הוא ללוות רגשית את הדרמה.
דוגמה: "מלתעות" ("Jaws"). שני התווים של ג'ון ויליאמס ("דה-דם") יוצרים פחד עוד לפני שרואים את הכריש. הסקור שם הוא כמעט דמות בסרט. הוא "הופך להיות" הכריש בעיני הצופה.
סאונדטרק (Soundtrack)
שימוש בשירים קיימים (פופ, רוק, להיטים מוכרים וכו').
זה יכול להגדיר תקופה היסטורית, סגנון, או דמות.
דוגמה: "פורסט גאמפ". כל תקופה בחיים של פורסט מסומנת גם במוזיקה שמתנגנת – רוק של שנות ה-60, מחאת וייטנאם, תרבות הפופ של כל עשור. זאת מין קפסולת זמן מוזיקלית.
עוד דוגמה חשובה: ב"Trainspotting" (דני בויל, 1996), יש סצנת מנת יתר שבה הצעיר שקוע באפלה והגוף שלו קורס, ועל זה שמים את "Perfect Day" של לו ריד – שיר עדין ויפהפה. המתח בין התוכן האלים לשיר הרך יוצר אירוניה מאוד חזקה, ואפילו אמירה רגשית על הדמות: איך הוא מרגיש את הקריסה שלו בתור "יום מושלם".
במילים אחרות: סקור → המלחין כותב לסרט. סאונדטרק → הבמאי בוחר שיר קיים שמוסיף שכבה של משמעות.
מוזיקה דיאגטית לעומת מוזיקה נון-דיאגטית זה מושג חובה לכל תלמיד קולנוע.
מוזיקה דיאגטית (Diegetic)
מוזיקה שקיימת "בתוך העולם" של הסרט.
הדמויות עצמן שומעות אותה.
למשל: רדיו שנדלק באוטו, להקה שמנגנת במועדון, דמות ששרה לעצמה.
זאת מוזיקה שהיא חלק מהמציאות בתוך הסיפור.
מוזיקה נון-דיאגטית (Non-diegetic)
מוזיקה שהקהל שומע, אבל הדמויות לא.
פסקול דרמטי שנכנס ברגע של מתח, מוזיקה רומנטית בסצנה רומנטית, וכן הלאה.
זה כלי של הבמאי/העורך כדי לכוון את הרגש של הצופה, לא של הדמות.
למה זה חשוב? כי הרבה פעמים סרטים "משחקים" בין שני העולמות האלה.
דוגמה: "High Fidelity" (סטיבן פרירס, 2000) בהתחלה אנחנו שומעים שיר ברקע, וזה מרגיש כמו מוזיקה נון-דיאגטית רגילה (פסקול לצופה). אבל אז המצלמה מגלה שהדמות הראשית (ג'ון קיוזאק) באמת מקשיבה לשיר הזה באוזניות. כלומר – המוזיקה עוברת להיות דיאגטית. המעבר הזה מכניס אותנו ישר לראש שלו, לעולם הפנימי שלו. זה מסביר לנו עד כמה מוזיקה היא הזהות שלו.
דוגמה נוספת: "The Artist" (2011) הסרט משחק עם התקופה של המעבר מהקולנוע האילם לקולנוע המדבר. בהתחלה נשמעת מוזיקה "כמו פסקול", משהו שנשמע נון-דיאגטי. ואז פתאום המצלמה נפתחת ואנחנו מבינים שיש תזמורת שמנגנת אותה בתוך העולם של הסרט. כלומר, היא בעצם דיאגטית. זה לא סתם גימיק – זו אמירה על המעבר בין קולנוע בלי סאונד לקולנוע עם סאונד, ועל איך חווינו פעם הקרנה באולם עם מוזיקה חיה.
המסקנה: ברגע שמוזיקה עוברת מנון-דיאגטית לדיאגטית (או להפך), הסרט מדבר איתנו על נקודת המבט. מי שולט בסצנה הזאת – אנחנו כקהל, או הדמות?
המוזיקה כדמות נוספת יש סקור שהפך לאייקון תרבותי. שלושה צירים חשובים שהוזכרו:
"מלתעות" (Jaws, סטיבן ספילברג, 1975, ג'ון ויליאמס)
שני תווים, אבל הם בונים פחד.
המוזיקה יוצרת מתח גם כשהכריש בכלל לא שם על המסך.
זה מלמד איך מוזיקה יכולה "להראות" איום שלא רואים.
"הסנדק" (The Godfather, פרנסיס פורד קופולה, 1972, נינו רוטה)
המנגינה הנמוכה, האיטית, המלנכולית.
היא מביאה גם כבוד, גם אלגנטיות, וגם עצב וטרגדיה.
יש מוטיבים שחוזרים ומזוהים עם דמויות ועם יחסים בתוך המשפחה. המוזיקה שם לא "מלווה" את הסרט – היא מייצרת את העולם המוסרי והרגשי שלו.
מה זה? מוזיקה שמדגישה תנועות פיזיות באופן ממש אחד-לאחד. כלומר: כל צעד, קפיצה, נפילה, סיבוב, חבטה – מקבלים צליל קטן או שינוי מוזיקלי.
איפה רואים את זה?
סרטי אנימציה קלאסיים (דיסני המוקדם).
"מי הפליל את רוג'ר רביט?" (1988, רוברט זמקיס): הדמות המצוירת מקפצת בטירוף ליד בן אדם חי, והמוזיקה רודפת אחרי כל תנועה שלו, כמו ריקוד.
"הדיקטטור הגדול" (צ'רלי צ'פלין, 1940): הסצנה שבה הספר מגלח לקוח בקצב של המוזיקה הקלאסית (ברהמס). כל תזוזה ביד, כל הברשה של הקצף – מסונכרנת מוזיקלית. זה הומור שבנוי על תזמון מוזיקלי.
חשוב: מיקי מאוסינג הוא לא רק "גאג קומיקסי". הוא גם גורם לנו לחוות את הדמות כמשהו כמעט מוזיקלי/כוריוגרפי. זה כלי של שליטה בטון.
מוזיקה דיאגטית ככלי דרמטי ודמותית מוזיקה שדמות בסרט שומעת יכולה לחשוף מערכות יחסים, מתח תרבותי, זהות.
דוגמה: "ללכת על המים" (איתן פוקס, 2004)
יש סצנה שבה סוכן מוסד ישראלי (אייל) נוסע באוטו עם צעיר גרמני.
ברדיו מתנגן שיר אהבה בעברית ("נשקי אותי").
אייל מתרגם לו את מילות השיר. מה קורה פה? המוזיקה היא חלק מהעלילה. זו לא סתם אווירה – היא מאפשרת לדבר על אינטימיות, משיכה, היסטוריה, כוח, זהות, ולהעלות רגש שכל הצדדים לא אומרים ישירות במילים.
בסצנה אחרת, בגרמניה, שיר ישראלי וזמן ריקוד ישראלי מופיעים בתוך מרחב טעון היסטורית (ואנזה, מקום של "הפתרון הסופי"). כלומר: המוזיקה הדיאגטית יוצרת רגע של מפגש תרבותי, של מתח ושל אירוניה היסטורית. זה לא "סתם רקע" – זו אמירה פוליטית ורגשית.
שיר נושא יש סרטים שבהם שיר אחד הופך להיות הפנים של הסרט. ברגע שאתה שומע שתי שניות ממנו – אתה כבר בסיפור.
שיר נושא טוב:
מתמצת את הסיפור רגשית.
נותן זהות קולית לסרט.
ממשיך לחיות מחוץ לסרט (רדיו, תרבות פופולרית), והופך את הסרט לאגדה.
דוגמאות שניתנו: "רוקי", "טיטניק", "ג'יימס בונד". אלה סרטים שיש להם צליל שאתה מזהה גם בלי לראות פריים.
מה אתם צריכים לדעת כצופים וכיוצרים הכי חשוב ביצירת סרט (וגם בבגרות עיונית): המוזיקה היא בחירה בימאית. היא חלק מהשפה הקולנועית. צריך לנתח אותה כמו שמנתחים צילום, עריכה ומשחק.
כשאתם מנתחים סצנה (למשל בעבודת גמר או בעבודה עיונית), תשאלו:
האם המוזיקה כאן דיאגטית או נון-דיאגטית?
אם זו מוזיקה נון-דיאגטית, מה היא גורמת לי להרגיש על הדמות/המצב?
אם זו מוזיקה דיאגטית, למה דווקא הדמות הזאת שומעת דווקא את השיר הזה עכשיו?