בשיעור הזה הכרנו שני מושגים חשובים להבנת מבנה של סרטים קצרים: מבנה אופקי ו־מבנה אנכי. הרעיונות האלה פותחו על ידי היוצרת והתיאורטיקנית מאיה דרן, והם עוזרים לנו להבין איך סרט יכול להתקדם – או להעמיק – בזמן.
המבנה האופקי הוא המבנה העלילתי הקלאסי.
הוא מתקדם קדימה בזמן דרך סיבה ותוצאה. כל פעולה מובילה לפעולה הבאה, והצופה שואל כל הזמן שאלה אחת: “מה יקרה עכשיו?”
במבנה כזה:
דוגמה לכך היא הסרט הלב הרעב של הבמאי תום שובל.
בסרט אנחנו עוקבים אחרי ניסים, נהג מונית שירות, שמנסה להחזיר את אהובתו באמצעות פנייה לתוכנית רדיו. לאורך הסרט אנחנו מרגישים את ההתקדמות בעלילה: כל רגע מקרב אותנו לשאלה המרכזית – האם הוא יצליח לשכנע אותה לחזור אליו?
המתח של הסרט נובע מהציפייה להמשך.
המבנה האנכי עובד אחרת לגמרי. במקום להתקדם בעלילה, הסרט מעמיק לתוך רגע אחד – לתוך תחושה, דימוי או רעיון.
במקום לשאול:
“מה יקרה עכשיו?”
אנחנו שואלים:
“מה המשמעות של הרגע הזה?”
או
“איך הוא מרגיש?”
דוגמה לכך היא הסרט מתוך דוחות שירותי הביטחון – מס' 1 של הבמאית הלקה סאנדר.
בסרט אנחנו רואים אישה שמטפסת על מנוף יחד עם ילדיה. בסרט עלילתי קלאסי היינו מצפים לדרמה: משטרה שמגיעה, ניסיון חילוץ, מתח סביב השאלה האם היא תיפול. אבל כאן הסרט לא מתמקד בעלילה, אלא בדימוי עצמו – באישה שתלויה בין שמיים וארץ, בדימוי החברתי והרגשי שנוצר.
הסרט מזמין אותנו להתבונן ולהרהר, ולא רק לעקוב אחרי עלילה.
לפי מאיה דרן, סרטים קצרים הם מקום מצוין למבנה האנכי.
בסרט באורך מלא (פיצ'ר) הקהל בדרך כלל מצפה לעלילה שמתקדמת לאורך זמן. אבל בסרט של כמה דקות בלבד, אפשר ליצור חוויה קולנועית שמבוססת בעיקר על דימוי, רגש או רעיון.
לכן הרבה סרטים קצרים משתמשים במבנה אנכי – או משלבים אותו בתוך עלילה.
חשוב להבין: סרטים רבים משלבים בין שני המבנים.
גם ב**הלב הרעב**, שהוא בעיקר אופקי, יש רגע אנכי חזק בסוף הסרט. כאשר ניסים מנתק את הטלפון ונוהג במונית בזמן שבתחנת הרדיו מברכים אותו, העלילה כבר הסתיימה – אבל הסרט נשאר עוד רגע עם הדימוי שלו. זה רגע של שהייה רגשית, שבו אנחנו חושבים על הבדידות שלו ועל המשמעות של כל מה שקרה.
אפשר לחשוב על שני המבנים כך:
מבנה אופקי
מבנה אנכי
סרטים קצרים יכולים להשתמש באחד מהם – או לשלב ביניהם – כדי ליצור חוויה קולנועית עשירה ומעניינת.