מסע קולנועי לאורך קו 5 – התפתחות הקולנוע והזהות הישראלית
הסרטון מציג מסע מטפורי המתרחש על קו 5 בתל אביב. כל תחנה בנסיעה מייצגת תקופה אחרת בהתפתחות הקולנוע הישראלי, ודרכו גם את האופן שבו החברה והאומה הישראלית ראו ועיצבו את זהותן לאורך השנים. המסע הגיאוגרפי ברחובות העיר שזור במשמעויות סמליות והיסטוריות.
הקולנוע המוקדם ככלי לבניית אומה (שנות ה-30 וה-40) בתחילת דרכו, הקולנוע הישראלי לא חיפש להיות אומנות גבוהה, אלא שימש בעיקר ככלי אידיאולוגי ותעמולתי שמטרתו הייתה בניית המדינה והאומה. המסרים היו פשוטים וישירים, ללא מורכבות בעלילה או בדמויות.
עודד הנודד (1933): סרט הרפתקני-חינוכי המדגיש את החלום החלוצי ואת הקשר החזק של הילד (המסמל את הדור הצעיר) לאדמה. אדריכל בית החייל (הנמצא על מסלול הקו), שמעון פובזנר, היה הילד ששיחק בסרט זה, מה שיוצר קשר גיאוגרפי מעניין.
אדמה (1948): סרט שנוצר בכפר הנוער בן שמן ערב הקמת המדינה. הוא מציג את הטרנספורמציה של "היהודי הגלותי" (בנימין, ניצול שואה פגוע) ל"יהודי החדש" והחזק. המהפך הזה מתרחש דרך עבודה פיזית שורשית (שבירת אבנים וחקלאות), המוצגת כגאולה וכהגדרה מחדש של הזהות היהודית. הסרט קשור סמלית לרחובות כמו ה' באייר, תש"ח ויהודה המכבי.
אידיאל הצבר והיהדות השרירית (שנות ה-50 וה-60) תחנה זו מושפעת עמוקות מהגותו של מקס נורדאו, שתבע את המושג "יהדות שרירית". המטרה הייתה להתנתק מהדימוי הפסיבי והחלש של יהדות הגלות, וליצור דמות של יהודי גאה, חזק פיזית ונפשית, שזקוף ומוכן להקרבה עצמית. בקולנוע, אידיאל זה תורגם לדמותו של הצבר – הצעיר הילידי.
הוא הלך בשדות (1967): בכיכובו של אסי דיין (שהתגורר ברחוב נורדאו), הסרט מציג את אורי, חבר הקיבוץ האידיאליסט שמוכן להקריב את אהבתו וחייו למען המדינה.
גבעה 24 אינה עונה (1955) והם היו עשרה (1960): סרטים אלו מעצימים את מיתוס ההקרבה, הרעות ורוח ההתנדבות הקולקטיבית למען המולדת.
סדקים במיתוס ולידת הקולנוע הביקורתי לקראת אמצע שנות השישים, למרות שלטון מיתוס הצבר, החלו לצוץ קולות ביקורתיים שהציגו תמונה מורכבת יותר של החברה הישראלית.
סאלח שבתי (1964): סאטירה מבריקה שיצר אפרים קישון, המערערת על הדימוי האידיאלי של הצבר והחברה הקולטת. הסרט העז להעביר ביקורת חריפה על תהליך קליטת העולים, היחס המזלזל של הממסד האשכנזי והאפליה העדתית כלפי מזרחים. באופן אירוני וסמלי, קישון זכה בפרס סאטירה על שם מקס נורדאו, אותו הוגה שחזונו שימש בסיס למיתוס שהסרט מבקר.