קווים לקולנוע ישראלי: חלק שני: מהרגישות החדשה ועד הקולנוע הפוליטי

החלק השני של המסע הקולנועי לאורך קו 5 בתל אביב מתמקד בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, תקופה של שינויים טקטוניים בחברה הישראלית שהשתקפו היטב על המסך.

תחנה ראשונה: רחוב דיזנגוף וחוף מציצים – "הרגישות החדשה" בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70, הקולנוע הישראלי עובר מהתמקדות בנרטיב הלאומי הגדול לעיסוק בפרט. יוצרים חדשים הושפעו מהקולנוע האירופי (הגל החדש הצרפתי והריאליזם האיטלקי) וחיפשו קול אישי ופיוטי. תקופה זו נקראת "הרגישות החדשה". זהו קולנוע של התפכחות מהציונות ההרואית, שמתמקד בניכור, במיניות ובחיפוש העצמי.

• מציצים (1972, אורי זוהר): סרט המציג צברים הבורחים מאחריות, מסרבים להתבגר וחיים בשולי החברה על חוף הים. זוהי כמעט מחאה נגד דמות הצבר ההרואי של העשורים הקודמים.
• לאן נעלם דניאל וקס? (1972, אברהם הפנר): סרט המציג את ההתפכחות והריקנות של דור הצברים שהתבגרו. הגיבור מגלה שחבר ילדותו, שהיה סמל לאידיאליזם, הפך לבורגני שחוק. הסרט מסתיים בתחושת האשמה עצמית של דור שלם שהרגיש מיוחד, אך גילה שהוא רק "גלגל קטן במכונה".

השינוי המוסדי בקולנוע הישראלי שנת 1972 נחשבת לנקודת מפנה, לא רק בגלל הסרטים שיצאו בה, אלא בשל שינויים ממסדיים: פתיחת החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב (ההתייחסות לקולנוע כאמנות ולא רק כמלאכה), פתיחת הסינמטק, והמעבר של תמיכה ממשלתית למודל שמממן סרטים לפי קריטריונים אמנותיים ולא לפי אג'נדות לאומיות-אידיאולוגיות.

הקולנוע המסחרי וסרטי הבורקס לצד סרטי האיכות, שנות ה-70 התאפיינו גם בקולנוע מסחרי פופולרי.

• צ'רלי וחצי (1974): דוגמה בולטת ל"סרטי הבורקס". סרטים אלו נשענו על סטריאוטיפים ועסקו בהבדלים ובהתנגשויות העדתיות (בעיקר בין אשכנזים למזרחים), לרוב בדרך קומית שהסתיימה בפיוס.
• דיזנגוף 99 (1979): סרט שתיעד את רוח התקופה של הצעירים בתל אביב, דור שחיפש אהבה, מוזיקה וחופש, אך אופיין גם בבדידות ואינדיבידואליזם.

תחנה שנייה: רחוב קינג ג'ורג' – פוליטיקה, פוסט-קולוניאליזם והכיבוש בשנות ה-80 הקולנוע הופך למעורב פוליטית ולביקורתי הרבה יותר. העדשה הקולנועית הופנתה פנימה כדי לחקור מבני כוח (ההגמוניה האשכנזית מול מזרחים וערבים) והחוצה אל מול המציאות של הכיבוש בשטחים. הסרטים בתקופה זו שידרו מתח ותחושה שמשהו עומד להתפרץ (מה שאכן קרה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-1987).

• אוונטי פופולו (1986): סרט אנטי-מלחמתי המפגיש חיילים ישראלים ומצרים במדבר. הוא מפרק את המיתוסים ההרואיים, משתמש בהומור, ומראה את האבסורד של המלחמה שבה אין גיבורים או נבלים, אלא רק בני אדם.
• חיוך הגדי (1986): ציון דרך בקולנוע הישראלי, שהעז להתמודד ישירות עם המורכבות המוסרית של הכיבוש ושלטון על עם אחר. הסרט מציג דמות של פלסטיני (חילמי) לא כסטריאוטיפ של מחבל, אלא כאדם מורכב ואנושי שכאבו מובן.
• בלוז לחופש הגדול (1987): סרט העוסק בנערים על סף גיוס בתקופת מלחמת ההתשה. הוא נדחה שנים רבות להפצה משום שהעז לאתגר את הקונצנזוס הפטריוטי ולהציג דילמות של שכול ופציפיזם.