קווים לקולנוע הישראלי: חלק שלישי: משבר, התחדשות ותור הזהב
קולנוע ישראלי
החלק השלישי והאחרון של המסע שלנו לאורך קו 5 מוביל אותנו משנות ה-90 הסוערות אל העשור הראשון של שנות ה-2000, שנחשב ל"תור הזהב" של הקולנוע הישראלי.
תחנה ראשונה: אזור שינקין והבימה – שנות ה-90 שנות ה-90 היו עשור של טלטלות קיצוניות בישראל: גל העלייה העצום מברית המועצות (שיצר מתחי קליטה וניכור), מלחמת המפרץ (שהביאה פחד קיומי וטראומה קולקטיבית), התרחבות השוק החופשי (שהעמיקה את הפערים הכלכליים), ולצד כל אלה – תקוות השלום של הסכמי אוסלו שהסתיימו ברצח רבין.
שורו (1990): סאטירה מבריקה המבקרת את הריקנות הרוחנית של תל אביב ואת החיפוש הנואש אחר משמעות, דרך דמותו של איש עסקים כושל (משה איבגי) שהופך לגורו.
החברים של יאנה (1999): סרט שצולם באזור יהודה הלוי, הממחיש את קשיי ההגירה, הניכור וההישרדות של עולים מרוסיה בתל אביב בצל טילות מלחמת המפרץ.
החיים על פי אגפא (1992): סרט מפתח שביים אסי דיין. מצולם כולו בשחור-לבן ומתרחש במהלך לילה אחד בפאב תל אביבי ("בארבי"). הפאב משמש כמיקרוקוסמוס לחברה הישראלית כולה – מקום של אידיאולוגיות מתנגשות, סיר לחץ ואלימות. הסרט מסתיים בטבח שמבצעים חיילים ישראלים בפאב, ומנבא את סכנת האלימות מבית וההקצנה הפנימית שתוביל לרצח רבין.
תחנה שנייה: התחנה המרכזית החדשה – שנות ה-2000 ואילך שנות ה-2000 מכונות "תור הזהב" של הקולנוע הישראלי. הקולנוע משגשג, זוכה להכרה בינלאומית חסרת תקדים (פרסים, פסטיבלים) ומציג רב-תרבותיות עשירה. התחנה המרכזית החדשה מהווה מטאפורה מושלמת לעידן הזה – צומת של עמים, שפות וזהויות שמתערבבות ומתנגשות.
המהפכה המוסדית (חוק הקולנוע 1999 ופרויקט "סרטים מכאן"): מה שהוביל לפריחה זו היה שינוי במימון. חוק הקולנוע הבטיח יציבות תקציבית, וחברות הכבלים השקיעו מיליונים ביצירה מקומית. זה שחרר את היוצרים מהצורך לעסוק ב"נושאים לאומיים גדולים" (שייצרו ניתוק מהקהל) ואפשר להם ליצור סרטים אינטימיים, אישיים ומרגשים על משפחות, פריפריה ורגשות.
הכוכבים של שלומי (2003): סיפור על נער פריפריה דיסלקטי שמטפל במשפחתו המפורקת ואיש אינו רואה את גאונותו, עד שמורה אחד מאבחן אותו. המסע של שלומי הוא מטאפורה לקולנוע הישראלי עצמו, שהיה מלא בכישרון פנימי אך סבל מחוסר הכרה, עד שמצא את "מר בגין" שלו (המימון החדש) שאיפשר לו לפרוח ולזכות באהבת הקהל.
ייצוגים חדשים על המסך: סרטים כמו "חתונה מאוחרת" (העדה הגאורגית), "סוף העולם שמאלה" (עיירות הפיתוח והמתח בין עולות ממרוקו ומהודו) ו"למלא את החלל" (יצירה פואטית ראשונה של במאית חרדית מתוך העולם החרדי) מעידים על קולנוע פלורליסטי ומגוון.
סיכום המסע הקולנוע הישראלי עבר תהליך טרנספורמציה. אם בתחילת המסע (הסרט "אדמה") אידיאל "היהודי החדש" היה עובד האדמה השרירי והחלוץ, הרי שבקולנוע העכשווי (המסומל דרך "הערת שוליים") אנו רואים חזרה של היהודי האינטלקטואל, המלומד ולעיתים התלוש, לקדמת הבמה. זהו קולנוע שמחבק מורכבות, בוחן מחדש מי נמצא בשוליים ומי במרכז, ודוחף את הסיפורים הרחק מתל אביב אל הפריפריה (בעזרת קרנות קולנוע אזוריות חדשות).