דמיינו שאתם יושבים בבית קפה בפריז של סוף שנות ה-50. צעירים מדברים על פילוסופיה, מעשנים בשרשרת ומורדים בכל מה ששייך לדור הישן. בקולנוע, הם כבר לא רוצים לראות סרטים כבדים, עמוסי תלבושות, המצולמים באולפנים סגורים עם תסריטים נוקשים. במקום זה – חבורה של מבקרי קולנוע צעירים מחליטה לקחת מצלמות קלות, לצאת לרחובות ולעשות סרטים בעצמם. זה היה "הגל החדש הצרפתי" (La Nouvelle Vague) – תנועה ששינתה לנצח את הדרך שבה אנחנו עושים ורואים קולנוע.
למה זה קרה דווקא בצרפת?
בשנות ה-50, הקולנוע הצרפתי המיינסטרימי היה מאוד שמרני. קראו לו "מסורת האיכות" – סרטים מבוססים על ספרים, מוקפדים מאוד, אבל מבוימים לעייפה וחסרי חיים. חבורה של מבקרים צעירים ממגזין הקולנוע "מחברות הקולנוע" (Cahiers du Cinéma), כמו פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר, רתחו מזעם. הם פיתחו את "תיאוריית המחבר" (Auteur), לפיה הבמאי צריך להיות היוצר האמיתי של הסרט, ממש כמו שסופר כותב ספר. כשהטכנולוגיה אפשרה מצלמות קלות וציוד הקלטה נייד, הם החליטו להפסיק לבקר סרטים של אחרים ולהתחיל לביים בעצמם.
מה מאפיין את הסרטים האלה?
- צילום ברחובות פריז: יציאה מהאולפנים המלאכותיים אל הרחובות, בתי הקפה והדירות האמיתיות, לרוב עם תאורה טבעית.
- שבירת חוקי העריכה: במקום עריכה "בלתי מורגשת" כמקובל, הם השתמשו ב"ג'אמפ קאטס" (Jump Cuts - קפיצות בעריכה), ששברו את הרצף של הזמן והמקום, ויצרו קצב מהיר, עצבני ומודרני.
- חופש ואלתור: התסריטים לא היו חקוקים בסלע. השחקנים לעיתים קרובות אילתרו טקסטים תוך כדי צילום. הסרטים הרגישו משוחררים, ספונטניים ומלאי נעורים.
- שבירת הקיר הרביעי: דמויות לפעמים הסתכלו ישירות למצלמה ודיברו אל הקהל, מה שהזכיר לצופים שהם, בסופו של דבר, רואים סרט ולא מציאות.
- תקציב זעום: סרטים שנעשו עם מעט מאוד כסף, ציוד בסיסי, חברים שעזרו וצוות מצומצם.
סרטים חשובים שכדאי להכיר:
- "400 המלקות" (1959) של פרנסואה טריפו: סרט חצי-אוטוביוגרפי ומרגש על אנטואן, ילד פריזאי מרדן שמסתבך עם החוק והוריו. סצנת הסיום שבה הוא רץ אל הים (ומסוחקת ב"פריז פריים" למצלמה) הפכה לאחת האייקוניות בתולדות הקולנוע.
- "עד כלות הנשימה" (1960) של ז'אן-לוק גודאר: סרט פשע קצבי, Jazzi ומגניב על פושע זעיר שמנסה לברוח מהמשטרה יחד עם בת זוגו האמריקאית. הסרט הזה המציא מחדש את העריכה בקולנוע ושבר כל חוק אפשרי.
מה היה החידוש הגדול?
הגל החדש הצרפתי שחרר את הקולנוע מהעניבות ומהחוקים הנוקשים של האולפנים הגדולים. הוא הוכיח שלא צריך תקציב ענק, תפאורה מפוארת או ציוד כבד כדי לספר סיפור מרתק – צריך רק תשוקה, מצלמה קטנה ואמירה אישית. התנועה הזו נתנה לגיטימציה לקולנוע העצמאי (האינדי) של ימינו, והשפיעה עמוקות על במאים בכל העולם, החל מ"הוליווד החדשה" של שנות ה-70 (עם במאים כמו סקורסזי וקופולה) ועד לקוונטין טרנטינו, שלקח מהם את האהבה למחוות קולנועיות ולדיאלוגים שנונים.
