דמיינו שאתם יושבים בבית קפה בפריז של סוף שנות ה-50. צעירים מדברים על פילוסופיה, מעשנים בשרשרת ומורדים בכל מה ששייך לדור הישן. בקולנוע, הם כבר לא רוצים לראות סרטים כבדים, עמוסי תלבושות, המצולמים באולפנים סגורים עם תסריטים נוקשים. במקום זה – חבורה של מבקרי קולנוע צעירים מחליטה לקחת מצלמות קלות, לצאת לרחובות ולעשות סרטים בעצמם. זה היה "הגל החדש הצרפתי" (La Nouvelle Vague) – תנועה ששינתה לנצח את הדרך שבה אנחנו עושים ורואים קולנוע.
בשנות ה-50, הקולנוע הצרפתי המיינסטרימי היה מאוד שמרני. קראו לו "מסורת האיכות" – סרטים מבוססים על ספרים, מוקפדים מאוד, אבל מבוימים לעייפה וחסרי חיים. חבורה של מבקרים צעירים ממגזין הקולנוע "מחברות הקולנוע" (Cahiers du Cinéma), כמו פרנסואה טריפו וז'אן-לוק גודאר, רתחו מזעם. הם פיתחו את "תיאוריית המחבר" (Auteur), לפיה הבמאי צריך להיות היוצר האמיתי של הסרט, ממש כמו שסופר כותב ספר. כשהטכנולוגיה אפשרה מצלמות קלות וציוד הקלטה נייד, הם החליטו להפסיק לבקר סרטים של אחרים ולהתחיל לביים בעצמם.
הגל החדש הצרפתי שחרר את הקולנוע מהעניבות ומהחוקים הנוקשים של האולפנים הגדולים. הוא הוכיח שלא צריך תקציב ענק, תפאורה מפוארת או ציוד כבד כדי לספר סיפור מרתק – צריך רק תשוקה, מצלמה קטנה ואמירה אישית. התנועה הזו נתנה לגיטימציה לקולנוע העצמאי (האינדי) של ימינו, והשפיעה עמוקות על במאים בכל העולם, החל מ"הוליווד החדשה" של שנות ה-70 (עם במאים כמו סקורסזי וקופולה) ועד לקוונטין טרנטינו, שלקח מהם את האהבה למחוות קולנועיות ולדיאלוגים שנונים.
