בנוסף – לחצים פוליטיים מהממשל העות’מאני וקצין טורקי שהגביל את פעולותיהם.
המים הפכו לנקודת עימות מרכזית מול השכנים הערבים: על אף שהיה חוזה משותף על הבאר, המקומיים ראו בכך פלישה.
יחסי יהודים–ערבים
הסרט מציג יחסים מורכבים ולא חד-ממדיים:
יש רגעים של דו־קיום זהיר ואף למידה הדדית (חריש, שימוש בפחמים).
בהמשך היחסים מדרדרים, עד כדי עימותים סביב מקורות המים וגניבת סוס.
יוצא דופן לזמנו: הערבים אינם מוצגים רק כאויבים, אלא גם כדמויות חיוביות (למשל השייח’ מוסטפא – משכיל, רב לשונות, מסייע בכנות).
המאבקים הפנימיים
הלחצים החיצוניים העמיקו מתחים פנימיים בין החלוצים עצמם: קנאה, פחדים, מאבקי אגו מול חזון האחווה והשוויון.
הסרט מדגיש שהחזון האוטופי נבחן במציאות קשה.
הדרמה האישית – דמותה של מניה
מניה, אשתו של יוסף, חולה ונחלשת בעקבות ההיריון והחיים הקשים.
היא מייצגת את המחיר האנושי והאישי של ההתיישבות.
מותה מוצג כקורבן טרגי – אך גם בעל משמעות סימבולית מיתית.
סמליות הגשם והקורבן
מותה של מניה מתרחש ברגע מקביל להצלחת יוסף במשא ומתן עם הערבים.
ברגע מותה יורד גשם, מוצג כמעט כמתת אלוהית:
מסמל פוריות, המשכיות ותקווה.
הופך את מניה לדמות מיתית – אם-אדמה, "קדושה ציונית".
יחד עם בתה התינוקת, המסר הוא המשכיות ושגשוג מתוך הקרבה אישית.
מסר מרכזי
הסרט לא מהלל ניצחון בכוח, אלא את חשיבות הדיאלוג, הכבוד ההדדי והעמידה בהסכמים.
הוא מציב חזון של דו־קיום ושיתוף פעולה אל מול תנאי סביבה קשים.
בכך הוא שובר את הנרטיב הפשטני שהיה מקובל בישראל של ראשית שנות ה-60, רק עשור אחרי מלחמת 1948.
משמעות קולנועית
הסרט ייחודי משום שהוא מציג את הערבים כבני אדם מורכבים, ולא כאויבים בלבד.
הוא קושר בין הדרמה החיצונית (עימותים פוליטיים/חברתיים) לבין הדרמה הפנימית (מחיר אישי, אובדן, הקרבה).
מניה מוצבת כסמל ציוני כפול: גם כאם נותנת חיים וגם כקורבן המאפשר את עתיד ההתיישבות.
לסיכום: "הם היו עשרה" נתפס לא רק כדרמה היסטורית, אלא כמיתוס ציוני קולנועי. הוא מתאר את ראשית ההתיישבות כמאבק קשה רווי אובדן, אך גם כמפעל שיש בו תקווה, המשכיות וחזון של חיים משותפים.