1972 – השנה ששינתה את הקולנוע הישראלי

שני סרטים מרכזיים יצאו כמעט יחד והגדירו מחדש את הקולנוע המקומי:

„מציצים” (אורי זוהר) – ה“צעקה”: פרובוקטיבי, רועש ונגיש; מציג צברים שמסרבים להתבגר, חיים בקלילות מרדנית על חוף תל־אביב.
„לאן נעלם דניאל וקס?” (אברהם הפנר) – ה“לחישה”: עדין, אינטרוספקטיבי ועצוב; מביט פנימה על דור שהתבגר וגילה ריקנות ואכזבה.

יחד, הם מכונים על ידי דורון צברי „מגילת העצמאות של הקולנוע הישראלי” – לא כסלוגן, אלא כי הם סימנו מעבר אמיתי בשפה, בנושאים ובתשתיות.

מה השתנה בשנה הזו?

שפה וסיפור: עברית יומיומית, על „כאן ועכשיו”, פחות מיתוסים לאומיים ויותר מבט פנימה.
תעשייה ומוסדות:
- נפתחה מחלקת הקולנוע באוניברסיטת תל־אביב – לגיטימציה אקדמית וחשיבה ביקורתית.
- נפתח סינמטק תל־אביב – בית לקולנוע אמנותי ולא־מסחרי.
- לראשונה ניתנו מענקי תמיכה על בסיס איכות אמנותית; הסרט הראשון שנתמך: „דניאל וקס”. הפנר הפך גם למורה דורות שלמים.

המסע: בני שפיץ, זמר ישראלי שחי בארה״ב, חוזר לארץ ומנסה לאתר את דניאל וקס – „הילד הזהוב” של נעוריו. החיפוש הופך ממסע גאוגרפי למסע נפשי.
המראה: כתובת על מראה בשירותים – „זה מה שאתה נראה היום” – היא מפתח להבנת הסרט: לא באמת מחפשים את וקס, אלא את עצמם.
המפגש: וקס שנמצא בבאר־שבע הוא אנטי־קליימקס – בורגני, מנותק, נאחז באידיאולוגיות עבר. הוא השתקפות כואבת של בני דורו.
הסיום: הלחישה „כוס אמק וקס” היא לא קללה על וקס, אלא האשמה עצמית קולקטיבית – „כוס אמק כולנו”: ההכרה שהחזון הצברי נסדק.

דמות הצבר:
- מציצים: נצמד לנעורים, בורח מאחריות – „פיטר פן” תל־אביבי.
- דניאל וקס: התבגרות שמגלה ריקנות, אובדן ערכים ואכזבה ללא נחמה.
שפה וקאסט: בשניהם עברית מדוברת ושילוב שחקנים מקצועיים ולא־מקצועיים.
מורשת:
- מציצים: סרט פולחן מצוטט ונגיש.
- דניאל וקס: „אבן חן חבויה” – עמוק, שקט, משפיע על מי שמוכן להקשיב.

זו נקודת מפנה שבה הקולנוע הישראלי עבר ממבט החוצה למבט פנימה.
היא יצרה תשתית חינוכית ומקצועית שמאפשרת גם לכם, כיוצרים צעירים, לדבר בגובה העיניים, בעברית שלכם, על החיים שלכם – לא כדי להרשים, אלא כדי לדייק אמת.

שורה תחתונה: 1972 ייסדה קולנוע ישראלי בוגר, ביקורתי ואישי. „מציצים” צעק, „דניאל וקס” לחש – ושניהם יחד פתחו דלת לקולנוע שמביט באומץ במראה.

ענו על השאלות הבאות