תיאוריית האות'ר התפתחה בשנות ה־50 וה־60 מתוך דיונים תיאורטיים של חבורת מבקרי הקולנוע הצרפתיים שפעלו סביב כתב העת Cahiers du Cinéma (מחברות הקולנוע). מבקרים אלו – ביניהם פרנסואה טריפו, קלוד שברול, ז'אן-לוק גודאר ואחרים – ראו בקולנוע מדיום אישי, דרכו הבמאי מביע את חזונו, רעיונותיו וסגנונו הייחודי, בדומה לאמן בציור או לסופר בספרות.
למרות שהקולנוע נתפס כיצירה קולקטיבית – שכוללת תסריטאים, צלמים, שחקנים, עורכים ועוד – האוטר תואר כקולנוען היודע להשאיר חותם אישי ברור על סרטיו, ולעיתים אף "לחתום" אותם בסגנון בלתי ניתן לטעות. תיאוריה זו הציבה את הבמאי במרכז התהליך היצירתי – כקול של חזון אישי בתוך מכונה תעשייתית מורכבת.
היצ'קוק נחשב לאוטר מובהק: סגנונו החזותי המלוטש, עיסוק מתמיד בפחד, אשמה, מבט מציצני ודמות "הבלונדינית הקרירה" הפכו לסימנים מזהים. גם כשהיה כפוף להפקות הוליוודיות – כמו Psycho או Vertigo – הצליח ליצור שפה קולנועית ייחודית המהדהדת לאורך הקריירה.
פורד, שפעל בעיקר במסגרת הוליוודית קלאסית, עיצב מחדש את הז'אנר המערבוני. סרטיו כמו The Searchers או Stagecoach משקפים עיסוק מתמיד באמריקה, בגבול, ובדמות הגבר הבודד, ובולטים בשימוש בטבע כמרחב רגשי.
הקולנוע של פליני – דוגמת 8½ או La Dolce Vita – מתאפיין בפנטזיה, דימויים סוריאליסטיים, והצטלבות בין האישי לקולקטיבי. המבע הקולנועי שלו הפך לשפה אמנותית שלמה.
קוונטין טרנטינו מייצג דור חדש של יוצרים המודעים לעצמם. סרטים כמו Pulp Fiction או Inglourious Basterds שופעים באלימות מסוגננת, מחוות לז'אנרים (מערבונים, פשע, קונג פו), ודיאלוגים אינסופיים שמקנים לו טביעת אצבע מובהקת.
בעולמות הגותיים-דמיוניים שברטון יוצר (Edward Scissorhands, Big Fish), חוזרות דמויות של חריגים בחברה מנוכרת. הסגנון החזותי שלו כל כך ברור עד שניתן לזהות את "ברטון" גם לפני כתוביות הפתיחה.
יצירות כמו Blade Runner ו-Alien ממצבות את סקוט כמי שמעניק עומק פילוסופי ועיצוב ויזואלי מוקפד גם לז'אנרים ברורים כמו מד"ב או אימה.