סיכום הסרטון "Rome Open City – How Neo-Realism Shows You The World"
בשנת 1945, ממש אחרי מלחמת העולם השנייה, יצא סרט ששינה את ההיסטוריה של הקולנוע: "רומא עיר פרזות" (ביים: רוברטו רוסליני). זה לא היה עוד סרט הרפתקאות או סיפור אהבה – זה היה קולנוע אחר: ריאליסטי, כואב, פשוט, אמיתי.
נאו־ריאליזם הוא זרם בקולנוע האיטלקי שהציג את החיים של האנשים הפשוטים אחרי המלחמה – עוני, כאב, תקווה והתמודדות יומיומית.
במקום להשתמש בשחקנים מפורסמים, באולפנים ובאיפור – בחרו הבמאים לצלם ברחובות האמיתיים, עם שחקנים לא מקצועיים ובלי לייפות את המציאות.
לפני המלחמה, הקולנוע באיטליה היה בעיקר "קולנוע הטלפון הלבן" – סרטים נוצצים על חיי העשירים, עם בתים יפים וטכנולוגיה מפוארת. זה יצר אשליה שהכול טוב.
אבל אחרי ההרס, האובדן והרעב – ליוצרים היה חשוב להראות את האמת. קולנוע שהיה כמו מראה לחיים האמיתיים.
הסרט הזה השפיע על קולנוע בכל העולם – כולל הגל החדש הצרפתי, הקולנוע האמריקאי העצמאי, והקולנוע הישראלי החברתי.
הוא הראה שאפשר לעשות קולנוע בלי הרבה כסף, אבל עם לב, אמת ורצון להגיד משהו.