הווידאו פותח בשאלה פשוטה אך עמוקה:
איך ייתכן ששני אנשים יהיו עדים לאותו אירוע – אך יספרו עליו סיפורים שונים לגמרי?
מכאן הוא עובר לדיון בסרט היפני החשוב "רשומון" שביים אקירה קורוסאווה בשנת 1950. הסרט הזה לא רק שינה את הדרך שבה מספרים סיפורים בקולנוע – הוא גם הציב מראה לשאלה אנושית בסיסית:
האם קיימת אמת אחת, או שכל אחד רואה רק את האמת שלו?
במרכז הסרט עומד סיפור מסתורי:
סמוראי נמצא מת ביער. מה קרה לו בדיוק?
במהלך הסרט אנו שומעים ארבע גרסאות שונות של אותו מקרה:
במקום לספק תשובה ברורה – הסרט משאיר את הצופה במתח ובלבול, ללא פתרון מוחלט.
מאמר הווידאו מסביר כיצד הסרט משתמש באי-הוודאות הזו לא כבעיה – אלא ככלי קולנועי.
הוא מצביע על כך שכל אחת מהדמויות רואה את עצמה כצודקת, או לפחות מנסה להציג את עצמה באור טוב יותר. לא ברור מי משקר – ואולי כולם – אך הווידאו מדגיש שזה לא העיקר. העיקר הוא שהאמת נתפסת באופן סובייקטיבי – כלומר, תלויה בנקודת המבט של כל אדם.
בנוסף, הסרט לא מתאר את הסצנה עצמה פעם אחת בלבד, אלא מצלם אותה שוב ושוב – בכל פעם בצורה קצת שונה, בזוויות צילום אחרות, בקצב אחר, עם רגשות אחרים.
כך הקהל נחשף לא רק לפרטי העלילה, אלא גם לשקר, לזיכרון הסלקטיבי, לפחד ולבושה של כל דמות.
כאן נכנס מושג חשוב: פוסטמודרניזם.
זהו זרם פילוסופי ואמנותי שטוען שהאמת אינה אחת, מוחלטת ואובייקטיבית – אלא בנויה מפרשנויות שונות, נקודות מבט, וסיפורים אישיים.
"רשומון" הוא סרט פוסטמודרני עוד לפני שהמונח הזה הפך לנפוץ בקולנוע.
במקום "גיבור", "אנטגוניסט" ו"פתרון", הוא מציג בלבול, סתירה, חוסר אמון, ומזמין את הצופה להיות שותף בשאלה:
מה באמת קרה – והאם זה בכלל משנה?
הווידאו מדגיש שזו הסיבה שהמושג "אפקט רשומון" הפך למונח מקובל אפילו בתחומי משפט, פסיכולוגיה ותקשורת – כדי לתאר מקרים שבהם עדים שונים מספרים על אותו אירוע בצורה סותרת.
לסיום, מאמר הווידאו מסביר כיצד הסרט הזה שינה את פני הקולנוע העולמי:
הווידאו מסתיים במסר מרתק:
אולי אנחנו לעולם לא נדע את כל האמת.
אבל עצם החיפוש אחריה – וההבנה שיש נקודות מבט רבות –
הוא מה שהופך אותנו לאנושיים.