יש סיפור קצר אחד – סיפור בן שש מילים בלבד, המיוחס לעיתים לארנסט המינגוויי, ומהווה דוגמה מבריקה למינימליזם דרמטי. הסיפור הוא: "למכירה: נעלי תינוק. לא ננעלו מעולם."
הסיפור הזה, על פשטותו, הוא עולם ומלואו. כל אחת משש המילים בו טעונה במשמעות רגשית וסיפורית עמוקה.
נתחיל מהמילה "למכירה". זוהי פעולה פשוטה ויומיומית, נכון? אבל בהקשר הזה, היא מיד מעוררת שאלה: למה למכור פריט כל כך אישי וסנטימנטלי?
ואז מגיעות "נעלי תינוק". חפץ קטן, תמים, אבל כל כך סמלי. הוא מייצג לידה, תקווה, חיים חדשים וכל ההבטחות שמגיעות איתם.
ולבסוף, המשפט שיוצר את ההלם הרגשי האמיתי: "לא ננעלו מעולם." למה לא ננעלו? מה קרה לתינוק? המילים האלה יוצרות יחד תמונה חזקה מאוד של טרגדיה מרומזת, מבלי לומר לנו במפורש מה בדיוק קרה. זהו סיפור שלם, שסופר בין השורות, ודווקא בגלל זה, הוא כל כך עוצמתי.
אחד העקרונות המרכזיים בסיפור הזה הוא מה שאנחנו מכנים "החסר הטעון". הסיפור לא מספק לנו את כל הפרטים. הוא רק מציין תוצאה, ודווקא בגלל שהאירוע המרכזי – מה שבאמת קרה – חסר, אנחנו, כקוראים, נדרשים להשלים את הסיפור בעצמנו.
זה יוצר מעורבות רגשית עמוקה בהרבה, כי הרגש לא נמסר לנו ישירות על מגש של כסף – הוא נבנה דרך מה שלא נאמר, דרך השאלות שאנחנו שואלים את עצמנו.
לסיפור אין דמויות ברורות, אין תיאור של זמן או מקום, ובכל זאת, הוא מצליח לספר לנו סיפור שלם: הייתה כוונה להביא ילד לעולם. משהו השתבש בדרך – אולי מוות, אולי הפלה, אולי ביטול אימוץ. ומי שמוכר את הנעליים, מתמודד עם אובדן או כאב עצום. כל זה מרומז, לא מוסבר.
העקרונות האלה, שעובדים כל כך טוב בסיפור הקצר, רלוונטיים במיוחד גם לקולנוע קצר. אם אתם יוצרים סרטים קצרים, הנה כמה דרכים ליישם את "החסר הטעון" והמינימליזם הדרמטי על המסך:
1. חפץ כסמל
בחרו חפץ יחיד וסמלי שדרכו יסופר הסיפור כולו. בדיוק כמו נעלי התינוק, החפץ הזה יהפוך למרכז הנרטיב שלכם.
דמיינו למשל:
2. להתחיל מהסוף
במקום לצלם את האירוע המרכזי, התחילו את הסיפור שלכם אחרי שהאירוע כבר התרחש. הראו את ההשלכות במקום את האירוע עצמו.
במקום לצלם סצנת מוות, צלמו את האדם שמסדר את החדר אחרי. במקום לצלם פרידה כואבת, צלמו חדר שנותר ריק לאחר שאדם אהוב עזב. התוצאה, ההד, מהדהדים חזק יותר.
3. לא להסביר – רק להראות
בקולנוע קצר, אתם לא צריכים מילים או הסברים מפורשים. הראו את הרגש דרך דימויים ויזואליים בלבד.
במקום שדמות תגיד: "אני מרגיש בודד מאז שהיא עזבה...", הראו לנו: דירה ריקה, כוס אחת בודדה במטבח, מברשת שיניים יחידה באמבטיה. התמונות מדברות חזק יותר מכל דיאלוג.
4. זמן קצר – רגש עמוק
בקולנוע קצר, יש לכם זמן מוגבל. לכן, חייבים ליצור רגש במהירות וביעילות. השתמשו באיקונוגרפיה, כלומר בסמלים חזקים וברורים, שיעבירו את התחושה במהירות ובלי צורך בהסברים.
5. פעולה סימבולית
פעולה פשוטה ורגילה לחלוטין יכולה לשאת משמעות כפולה, סימבולית ועמוקה. כמו בסצנה מ"הבלתי משוחדים", שבה אל קאפונה עובר צחצוח נעליים כסמל לניסיון "לצחצח" את התדמית שלו מול העיתונאים.
חשבו על זה:
הסיפור הקצרצר של המינגוויי מלמד אותנו שיעור חשוב: כוחו של הסיפור טמון לעיתים קרובות במה שלא נאמר. היכולת לרמז, להשאיר מקום לדמיון הקורא או הצופה, היא זו שיוצרת את המעורבות הרגשית העמוקה ביותר.