בסצנה מהסרט "Waking Life" ("חיים ערים") דנים קאווה זהדי ודיוויד ג'וול בדעותיהם על האונטולוגיה של הקולנוע. הם טוענים שהקולנוע הוא סוג של היכרות עם המציאות ושעבור מבקר הקולנוע אנדרה באזין הוא לוכד את פניו של אלוהים. הם גם מתייחסים לגישה ההוליוודית לקולנוע, שבה הסיפורים מותאמים למדיום, אבל טוענים שהסרטים הטובים ביותר לא קשורים לתסריט אלא מגיעים מהרגע. לאחר מכן שני הגברים מנסים לקבל "רגע קדוש" ולהרהר ברעיון של רבדים, שבהם הרגע הוא קדוש, אבל יש גם את המודעות של הניסיון לקבל את הרגע הקדוש, מה שהופך את הכל למורכב ומרובד.
לפי הקטע מהסרט "חיים ערים", הדובר טוען שההבדל בין קולנוע לספרות טמון באופן שבו הם מציגים את המציאות לקהל שלהם. הדובר רואה בקולנוע מדיום המשחזר את המציאות ולכן חסר את הפן הדמיוני הקיים בספרות. בספרות, כמו סיפורים או בדיחות, הקהל מסוגל לדמיין את הדמויות והאירועים המתוארים בדמיונו, בעוד שבקולנוע מוצגת לקהל הצגה ספציפית וקונקרטית של הדמויות והאירועים. הדובר מאמין שההבדל הזה הופך את הספרות למתאימה יותר לספר סיפור, בעוד שהקולנוע מתמקד יותר בהצגת ייצוג ויזואלי של המציאות.
בסצנה מהסרט "Waking Life" ("חיים ערים") דנים קאווה זהדי ודיוויד ג'וול בדעותיהם על האונטולוגיה של הקולנוע. הם טוענים שהקולנוע הוא סוג של היכרות עם המציאות ושעבור מבקר הקולנוע אנדרה באזין הוא לוכד את פניו של אלוהים. הם גם מתייחסים לגישה ההוליוודית לקולנוע, שבה הסיפורים מותאמים למדיום, אבל טוענים שהסרטים הטובים ביותר לא קשורים לתסריט אלא מגיעים מהרגע. לאחר מכן שני הגברים מנסים לקבל "רגע קדוש" ולהרהר ברעיון של רבדים, שבהם הרגע הוא קדוש, אבל יש גם את המודעות של הניסיון לקבל את הרגע הקדוש, מה שהופך את הכל למורכב ומרובד.
לפי הקטע מהסרט "חיים ערים", הדובר טוען שההבדל בין קולנוע לספרות טמון באופן שבו הם מציגים את המציאות לקהל שלהם. הדובר רואה בקולנוע מדיום המשחזר את המציאות ולכן חסר את הפן הדמיוני הקיים בספרות. בספרות, כמו סיפורים או בדיחות, הקהל מסוגל לדמיין את הדמויות והאירועים המתוארים בדמיונו, בעוד שבקולנוע מוצגת לקהל הצגה ספציפית וקונקרטית של הדמויות והאירועים. הדובר מאמין שההבדל הזה הופך את הספרות למתאימה יותר לספר סיפור, בעוד שהקולנוע מתמקד יותר בהצגת ייצוג ויזואלי של המציאות.
ליקוף וג'ונסון (Lykoff and Johnson), בספרם "Metaphors We Live By", טוענים שמטפורות הן היבט בסיסי של תקשורת אנושית והבנת העולם. הם טוענים שמטאפורות אינן רק צורות דיבור, אלא הן מעצבות את הבנתנו את העולם על ידי מתן מסגרות מושגיות המבנות את התפיסות והפעולות שלנו.
אחת הדרכים העיקריות שבהן המטאפורות חשובות להבנת העולם היא בכך שהיא מאפשרת לנו להבין מושגים מופשטים במונחים קונקרטיים. לדוגמה, המטאפורה "זמן הוא כסף" מאפשרת לנו להבין את המושג המופשט של זמן במונחים של משהו קונקרטי, כמו כסף. זה מקל עלינו להבין ולדבר על הזמן בצורה ניתנת לקשר ומובן.
מטפורות גם מאפשרות לנו להבין רעיונות מורכבים על ידי פירוקם למרכיבים פשוטים יותר. למשל, המטאפורה "בעיה היא חידה" מאפשרת לנו להבין בעיות מורכבות כמשהו שניתן לפרק ולפתור, ממש כמו חידה. זה יכול להקל עלינו להתקרב ולפתור בעיות.
בנוסף, למטאפורות תפקיד גם בעיצוב התפיסות והפעולות שלנו. לדוגמה, המטאפורה "ויכוח הוא מלחמה" יכולה לעצב את תפיסותינו לגבי טיעונים כעימותים שבהם צד אחד חייב לנצח והשני צריך להפסיד.
התיאוריה של ליקוף וג'ונסון מציעה שלמטפורה יש תפקיד מכריע באופן שבו אנו מבינים, מתקשרים ומתקשרים עם העולם. הם עוזרים לנו להבין את המופשט והמורכב, לעצב את התפיסות והפעולות שלנו, ומאפשרים לנו להתחבר לאחרים על ידי שימוש במסגרות התייחסות משותפות.
המבע או הפואטיקה הקולנועית יכולה להיות עשירה או מורכבת אך בליבה חור גדול: השימוש בצילום ככלי המרכזי לבניית העולם הסיפורי/אמנותי. השימוש בצילום בקולנוע חיוני ליצירת תחושת ריאליזם ולביסוס הסיפור בעולם הפיזי. הקהל יכול להתייחס לדמויות ולסיפור ביתר קלות כאשר הוא מסוגל לראות את העולם בו מתרחש הסיפור. צילום משמש גם ליצירת תחושה של אווירה ומצב רוח, שניתן להשתמש בהם כדי לשפר את ההשפעה הרגשית של סצנה.
אך תרגום מטפורות מילוליות למטאפורות קולנועיות יכול להיות משימה מאתגרת, שכן היא דורשת מהיוצר להעביר את אותה המשמעות וההשפעה הרגשית באמצעות דימויים חזותיים ולא במילים. זה יכול להיות קשה מכיוון שדימויים חזותיים הם לרוב קונקרטיים וספציפיים יותר, בעוד שהשפה מופשטת יותר ופתוחה לפרשנות.
דוגמה אחת למטאפורה מילולית שיכולה להיות קשה לתרגמה לקולנוע היא "העולם הוא במה". המטאפורה הזו מעבירה את הרעיון שהחיים הם הופעה, ושאנשים ממלאים תפקידים שונים במצבים שונים. דוגמה נוספת היא "הפיל בחדר". מטאפורה זו משמשת לתיאור בעיה או מצב ברורים שהאנשים המעורבים מתעלמים או נמנעים מהם. תרגום מטאפורות מילוליות למטאפורות קולנועיות עשוי להיות קשה, משום שהוא מחייב את היוצר למצוא דימויים חזותיים שהם גם סימבוליים וברורים, תוך שהם גם מעוררים את אותם רגשות ומשמעות כמו המטאפורה המקורית. נדרשת הרבה יצירתיות, מיומנות והבנה של פרספקטיבה של הקהל כדי לתרגם את המטאפורות המילוליות הללו בצורה יעילה.
דמותו של דראקס (Drax the Destroyer) מהסרט "שומרי הגלקסיה" מאיירת בצורה מעולה את מקומו של הקולנוע בעולם האמנותי וממחישה בחן את מוגבלות הקולנוע ביכולת להעביר רעיונות מופשטים או מטפוריים, בהשוואה לספרות, שבה היוצרים נהנים מחופש גדול יותר בשימוש שלהם במטאפורות.
"שומרי הגלקסיה" הוא סרט גיבורי על אמריקאי משנת 2014 המבוסס על צוות גיבורי העל של מארוול קומיקס באותו שם. הסרט בוים על ידי ג'יימס גאן ומככבים בו כריס פראט, זואי סלדנה, דייב באוטיסטה, וין דיזל ובראדלי קופר. הסרט עוקב אחר סיפורו של פיטר קוויל, הרפתקן נוכל שהופך למנהיג של קבוצת פגועים, הידועה בשם שומרי הגלקסיה, כשהם עובדים יחד כדי להציל את הגלקסיה מנבל רב עוצמה בשם רונן.
בסרט "שומרי הגלקסיה", הסצנה שבה החבורה פורצת מהכלא היא רגע מרכזי בסיפור. הסצנה מתרחשת בכלא חלל בעל אבטחה גבוהה בשם ה-Kyln. השומרים, שנתפסו ונכלאו מוקדם יותר בסרט, מעלים תוכנית לברוח ולפרוץ מהכלא. הסצנה עמוסה באקשן ומלאה באפקטים מיוחדים כאשר השומרים משתמשים ביכולות ובנשקים הייחודיים שלהם כדי להילחם בדרכם דרך השומרים ומערכות האבטחה. סצנת הפריצה מהכלא היא גם נקודת מפנה בסרט שכן היא מכינה את הבמה למשימת השומרים להציל את הגלקסיה מרונאן. הסצנה מלאה בהומור, מתח ורגעים מרגשים והיא מציגה את הכימיה בין הדמויות שהופכת את הצוות לכוח אדיר.
ב"שומרי הגלקסיה", התפיסה המילולית של דראקס וחוסר ההבנה של ניבים, מטפורות וסרקזם הם נושא שחוזר על עצמו במהלך הסרט. הנה כמה דוגמאות של ציטוטים מהסרט הממחישים את המאפיין הזה שלו:
כשפיטר קוויל (כריס פראט) אומר "אני השותף שלך לריקוד" בהתייחס ללחימה ביחד, דראקס (דייב באוטיסטה) עונה "אני לא רוקד. אני מתנקש".
בסצנה שבה הצוות דן בתוכנית, רוקט (בראדלי קופר) אומר "יש לי תוכנית כל כך טובה, אתה הולך לנשק אותי" דראקס, מבולבל, שואל "למה שאעשה את זה?"
כשגאמורה (זואי סלדנה) אומרת "הוא לא חבר, הוא עכברוש", דראקס שואל "למה שתחזיק מכרסם כחיית מחמד?"
בסצנה שבה הצוות מנסה לחדור למתקן מאובטח, פיטר קוויל אומר "אנחנו פשוט נצטרך לאלתר", דראקס מגיב "אני לא מבין את המילה הזו, אבל אני מוכן לתקוף".
ציטוטים אלה מדגישים את חוסר ההבנה של דראקס בניסוחים ובמטאפורה ומוסיפים למרכיבים הקומיים של הסרט. כשם שדראקס הוא בעל מחשבה מילולית ויש לו חוסר הבנה של ניבים, מטאפורות וסרקזם, לקולנוע יש גם יכולת מוגבלת להעביר רעיונות מופשטים או מטפוריים. באותה מידה שדראקס לוקח הכל כפשוטו, הקולנוע מוגבל גם לייצוג דברים כפי שהם, במקום להשתמש בסמליות או במטאפורה.
"Waking Life" הוא סרט אנימציה אמריקאי למבוגרים משנת 2001 בבימויו של ריצ'רד לינקלייטר. הסרט הוא חקר פילוסופי של טבע המציאות, החלומות והתודעה.
הסרט עוקב אחר סיפורו של אדם אלמוני שנתקע במצב דמוי חלום ועובר סדרה של שיחות סוריאליסטיות, מופשטות ופילוסופיות עם אנשים שונים. הגיבור אינו מסוגל להתעורר ממצב זה, וכאשר הוא מקיים אינטראקציה עם הדמויות הללו, הוא מתחיל להטיל ספק בטבע המציאות ובזהותו שלו.
במהלך הסרט הוא נתקל במפגשים עם פילוסופים, מדענים ואמנים שמתלבטים בנושאים כמו רצון חופשי, משמעות החיים וקיום מציאות אובייקטיבית. סגנון האנימציה של הסרט הוא רוטוסקופ, מה שמעניק לדמויות איכות חלומית וקולחת.
"Waking Life" הוא סרט מעורר מחשבה המזמין את הקהל להטיל ספק בתפיסות המציאות שלו ומעודד אותם להתחשב באמונות ובפילוסופיות שלו.
בסצנה מהסרט "Waking Life" ("חיים ערים") דנים קאווה זהדי ודיוויד ג'וול בדעותיהם על האונטולוגיה של הקולנוע. הם טוענים שהקולנוע הוא סוג של היכרות עם המציאות ושעבור מבקר הקולנוע אנדרה באזין הוא לוכד את פניו של אלוהים. הם גם מתייחסים לגישה ההוליוודית לקולנוע, שבה הסיפורים מותאמים למדיום, אבל טוענים שהסרטים הטובים ביותר לא קשורים לתסריט אלא מגיעים מהרגע. לאחר מכן שני הגברים מנסים לקבל "רגע קדוש" ולהרהר ברעיון של רבדים, שבהם הרגע הוא קדוש, אבל יש גם את המודעות של הניסיון לקבל את הרגע הקדוש, מה שהופך את הכל למורכב ומרובד.
לפי הקטע מהסרט "חיים ערים", הדובר טוען שההבדל בין קולנוע לספרות טמון באופן שבו הם מציגים את המציאות לקהל שלהם. הדובר רואה בקולנוע מדיום המשחזר את המציאות ולכן חסר את הפן הדמיוני הקיים בספרות. בספרות, כמו סיפורים או בדיחות, הקהל מסוגל לדמיין את הדמויות והאירועים המתוארים בדמיונו, בעוד שבקולנוע מוצגת לקהל הצגה ספציפית וקונקרטית של הדמויות והאירועים. הדובר מאמין שההבדל הזה הופך את הספרות למתאימה יותר לספר סיפור, בעוד שהקולנוע מתמקד יותר בהצגת ייצוג ויזואלי של המציאות.
לדוגמה, בספרות, סופר עשוי לתאר דמות כ"שושנה בין קוצים" כדי להעביר את הייחודיות והעדינות שלה בסביבה מחוספסת. עם זאת, בסרט, יוצר קולנוע חייב למצוא דרך להראות פיזית את הדמות כשושנה בין קוצים, דבר שעלול להיות קשה ולא מעורר כמו המשפט המטאפורי.
לסיכום, בספרות, לסופרים יש את החופש להשתמש במטפורה בדרכים יצירתיות ומופשטות, שכן הקוראים יכולים להשתמש בדמיונם כדי לפרש את המשמעות מאחורי המילים. לעומת זאת, בקולנוע, יוצרי קולנוע חייבים להיות יותר קונקרטיים וספציפיים בדימויים החזותיים שלהם, מכיוון שהקהל יכול לפרש רק את מה שהם רואים על המסך.
נוטינג היל הוא סרט קומדיה רומנטית שיצא לאקרנים בשנת 1999. קו העלילה עוקב אחר הרומן הבלתי סביר בין ויליאם ת'אקר, בעל חנות ספרים, ואנה סקוט, שחקנית אמריקאית מפורסמת. השניים נפגשים במקרה בחנות הספרים של וויליאם בנוטינג היל, לונדון ולמרות אורח חייהם השונה בתכלית, הם מתאהבים. הסרט בוחן את העליות והמורדות של מערכת היחסים ביניהם כשהם מנווטים את אתגרי התהילה והפרטיות. הוא כולל גם צוות משנה חזק כולל יו גרנט, ג'וליה רוברטס וריס איפאנס. הסרט בוים על ידי רוג'ר מישל ונכתב על ידי ריצ'רד קרטיס.
בסרט יש צילום שמראה את וויליאם הולך ברחובות לאחר שאנה נפרדה ממנו. המצלמה עוקבת אחריו תוך כדי הליכה, והרקע של הצילום משתנה מאביב לקיץ לסתיו לחורף, בעוד וויליאם נשאר אותו הדבר.
צילום זה משמש כדי להעביר את הרעיון שבעוד שהעולם סביבו משתנה, וויליאם תקוע באותו מצב רגשי, לא מסוגל להמשיך הלאה מרגשותיו כלפי אנה. זה גם משמש כמטאפורה לאופן שבו הזמן עובר הלאה, ללא קשר למאבקים האישיים של האדם. הצילום בולט ויזואלית ומעורר ביעילות את שברון הלב והסערה הרגשית שוויליאם חווה.
דמדומים הוא סרט פנטזיה רומנטי משנת 2008 המבוסס על הרומן באותו שם מאת סטפני מאייר. הסיפור עוקב אחר בלה סוואן, נערה שעוברת לפורקס, וושינגטון ומתאהבת בערפד בשם אדוארד קאלן. אדוארד הוא חלק ממשפחה של ערפדים "צמחוניים" שאינם ניזונים מבני אדם, אך אהבתה של בלה לאדוארד הופכת למסוכנת כאשר כנס ערפד נוסף מגיע לפורקס, ומעמיד גם את בלה וגם את אדוארד בסכנה. הסרט בוחן את נושא האהבה האסורה ואת המאבק בין עולמות הערפד והאדם. הסרט בבימויו של קתרין הארדוויק ובכיכובם של קריסטן סטיוארט ורוברט פטינסון, מתחיל סדרה של חמישה סרטים.
בסדרת דמדומים, בסרט הרביעי, "שחר מפציע - חלק 1", אדוארד מקבל את ההחלטה לעזוב את בלה למען ביטחונה שלה וכדי להגן עליה מפני עולם הערפדים. בסרט ישנה סצנה שבה בלה לבדה בחדרה, והמצלמה נעה סביבה כשעונות השנה משתנות, מקיץ לסתיו לחורף.
צילום זה משמש להעברת מצבה הרגשי של בלה וכיצד הזמן מתקדם, למרות שברון הלב והבדידות שלה. הסצנה הזו היא ייצוג רב עוצמה של רגשותיה של בלה ושל ההשפעה של החלטתו של אדוארד עליה.
הצילום ב"שחר מפציע - חלק 1" בו בלה לבד בחדרה ועונות השנה מתחלפות סביבה דומה לצילום בנוטינג היל בו וויליאם מסתובב ברחובות לאחר שאנה נפרדה ממנו והעונות מתחלפות סביבו . שני הצילומים משמשים כדי להעביר את הרעיון שבעוד שהעולם סביב הדמות הראשית משתנה, הם תקועים באותו מצב רגשי, לא מסוגלים להמשיך הלאה מהרגשות שלהם כלפי האדם שהם אוהבים.
בשני הצילומים, חילופי העונות משמשים כמטאפורה לחלוף הזמן, המדגישה כיצד הזמן מתקדם ללא קשר למאבקים האישיים של האדם. הוא משמש גם ייצוג ויזואלי של המצב הרגשי של הדמות הראשית, כאשר שינוי העונות משקף את עומק שברון הלב והעצב שלה.
בנוסף, שני הצילומים יוצרים תחושת בידוד ובדידות עבור הדמות הראשית, תוך שימת דגש על הרעיון שהאדם שהם אוהבים כבר לא חלק מהחיים שלהם, והם נשארים לבד להתמודד עם התוצאות.
עלילת הסרט "הבלתי משוחדים" (The Untouchables) בבימויו של בריאן דה פלמה מתמקדת במאמציו של הסוכן הפדרלי אליוט נס וצוותו כשהם מנסים להפיל את הגנגסטר השיקגו הידוע לשמצה אל קאפונה בתקופת האיסור. נס, בגילומו של קווין קוסטנר, נחוש בדעתו להביא את קפונה לדין, אך למוח הפושע יש אחיזת חנק בעיר וכוח המשטרה המושחת נמצא בכיסו.
פתיחת הסרט מבססת בצורה מופתית את התפאורה והדמות של אל קפונה באמצעות שילוב של אלמנטים ויזואליים ומטאפורה. הסביבה היוקרתית והתיאור של קפונה מקבל גילוח ומצחצחים את נעליו, מדגישים את עושרו ועוצמתו.
צילום הזווית הגבוהה ישירות מלמעלה מוסיפה גם להצגת כוחו ומעמדו. ההקבלה בין הספר שמגלח אותו, האישה שמצחצחת את ציפורניו והבחור שמצחצח את נעליו, מדגישה את נושא הטיפוח והשמירה על המראה הפיזי שלו, אלא גם המוניטין שלו. גם המטאפורה של "ניקוי" כ"הלבנה" נוכחת, שכן דמותו של קפונה מנסה לשמור על תדמית של כבוד ולגיטימציה למרות פעילותו הבלתי חוקית, נוכחות עיתונאים, שניתן לראותם כידידים עם קפונה ושותפים לשמירה על תדמיתו כדמות עוצמתית ומכובדת, מחזקת עוד יותר את הנושא הזה.
הסצנה מקבלת תפנית דרמטית כאשר הספר חותך בטעות חתך קטן בפניו של אל קפונה, ובעודנו אומרים את השורה הבאה על כך שאין אלימות מצדו, אנו רואים שיש לו דם על ידו הימנית, תוך שימת דגש על המטאפורה של " דם על ידיו" ומציע כי למרות ניסיונותיו לשמור על תדמית מצוחצחת, המציאות של פעילותו האלימה והפלילית היא בלתי נמנעת. השימוש במטאפורה של "לבן נקי" ובדימויים של "דם על הידיים" בסצנה זו היא דרך יעילה להעביר את הנושא של שמירה על תדמית ציבורית והמציאות האפלה יותר שמסתתרת מתחתיה.