גרילה פוסט-סינק היא טכניקת קולנוע חסכונית, שמאפשרת להקליט סאונד איכותי גם כשאין ציוד יקר.
העיקרון פשוט:
מצלמים את הסצנה בלי סאונד (או עם סאונד לא מקצועי).
אחר כך, מקליטים בנפרד את הדיאלוגים והקולות — עם מיקרופון קרוב ואיכותי.
בעריכה, מסנכרנים ידנית בין הדיבור לתמונה.
כשיש בעיית סנכרון — חותכים לשוט אחר (חפץ, תקריב, תגובה) כדי להסתיר את חוסר ההתאמה.
התוצאה: סאונד נקי ומדויק, בלי הצורך בציוד מסובך — ובנוסף, סגנון עריכה מהיר וקצבי שמוסיף אנרגיה לסרט.
תמיד תקליטו גרילה פוסט-סינק בסוף כל סצנה — גם אם הקלטתם סאונד רגיל תוך כדי הצילום.
זה ביטוח: במקרה שהסאונד מהצילום לא טוב — יש לכם אופציה חלופית ונקייה.
הציבו את המיקרופון קרוב מאוד לשחקנים בזמן ההקלטה הנפרדת — כדי ללכוד סאונד ברור ואיכותי.
בקשו מהשחקנים לחזור על השורות כמו בצילום, עם אותן אינטונציות ותנועות.
בזמן העריכה, שימו לב לסנכרן את תנועות השפתיים — אם יש סטייה, חתכו לשוט אחר.
הקליטו גם קולות רקע ואווירה (Ambience) — כדי שלא יהיה "חור" שקט בין הדיאלוגים.
ערכו ביד חופשית — השתמשו בחתכים יצירתיים כדי להסתיר פערים בסנכרון בלי שהצופה ירגיש.
התייחסו להקלטת הפוסט-סינק כחלק מהתהליך האמנותי .
רוברט רודריגז השתמש בשיטה הזו בסרטיו דלי התקציב:
בגלל שלא היה לו ציוד מקצועי להקלטה במקביל (כמו מצלמה עם סאונד מסונכרן), הוא צילם את הסצנות ללא סאונד — רק את התמונה.
אחר כך, הוא הקליט בנפרד את הדיאלוגים והקולות — כשהמיקרופון קרוב מאוד לשחקנים.
בעריכה הוא התאים ידנית את הסאונד לווידאו, כך שהשפתיים ייראו מסונכרנות.
כשהייתה סטייה קטנה בין הצליל לתמונה, הוא היה חותך מהר לשוט אחר — כמו צילום של חפץ או דמות אחרת — כדי שהסטייה לא תבלוט.
התוצאה: סרט שנראה מקצועי למרות התקציב הדל — ובסגנון עריכה קצבי ומעניין.
לסיכום:
זו טכניקה שמבוססת על הפרדה בין צילום לסאונד ו-סנכרון חכם בעריכה, שהפכה לחלק מהסגנון הייחודי שלו.