איך להקליט סאונד בסרטי תלמידים?

מדריך מקוצר לתפקיד מקליט/ת הסאונד

המטרה המרכזית של איש הסאונד

המשימה שלך בסט: להקליט את הדיאלוג.
איך? הכי נקי, הכי ברור, הכי עקבי.
כל החלטה (מיקום, ציוד, מתי לצלם, מתי לעצור) נמדדת לפי שאלה אחת: האם זה עוזר לי לקבל דיאלוג ברור?

למה זה חשוב:

סאונד טוב ביום הצילום חוסך המון זמן וכסף אחר כך.
גם חשוב: הוא משמר את המשחק האמיתי של השחקנים ברגע האמת, במקום להקליט מחדש אחר כך בצורה פחות טובה אולי. למרות שללמוד לעשות הקלטת ADR היא. מיומנות חשובה עבור סאונדמנים וגם עבור שחקנים.

סיור לוקיישן (Location Scout)
חובה שמקליט/ת הסאונד יהיה חלק מהסיור לפני הצילומים.

בסיור לא "מסתכלים על המקום" – מקשיבים לו.

מה לבדוק:

רעשים נשלטים: מקרר, מזגן, מחשב רועש, טלפונים. אלה דברים שאפשר לכבות לפני טייק.
רעשים לא נשלטים: כביש סואן, אתרי בנייה, מטוסים, שכנים שצועקים, כלב נובח.

מה עושים עם רעש לא נשלט בזמן צילום?

מקליט הסאונד מרים יד ואומר בקול ברור: "Hold for sound".
המשמעות: עוצרים הכל ומחכים עד שהרעש עובר.
זה לגמרי תפקיד רשמי. מותר (וחייבים) לעשות את זה.

ציוד: למה Zoom H1 XLR ו-32bit float זה גיימצ'יינג'ר
במצלמות ובמקליטים יש שתי בעיות קלאסיות: רגישות נמוכה מדי (חלש) או קליפינג (חזק מדי, מתעוות).

מה השתנה?
מקליטים מודרניים (למשל Zoom H1XLR):

כניסות XLR למיקרופונים מקצועיים.
הקלטה ב-32bit float.

מה זה 32bit float (בצורה אנושית):

פעם, אם ההקלטה הייתה חזקה מדי – היית שורף את הסאונד לנצח (קליפינג).
היום, ב-32bit float כמעט אי אפשר "לשרוף". גם אם שחקן צועק, המידע עדיין קיים ואפשר להוריד אותו בעבודה בעריכה.
המשמעות: פחות פאניקה סביב כיוון ה-gain בזמן הצילום. אפשר להתרכז במיקום המיקרופון, לא בכפתורים.

פאנטום פאואר (48v):

הרבה מיקרופונים מקצועיים (בעיקר מיקרופוני קונדנסר, כולל שוטגאנים) צריכים מתח חשמלי כדי לעבוד.
המתח הזה מגיע דרך כבל ה-XLR עצמו. לא צריך סוללה נפרדת למיקרופון, פשוט להפעיל 48v במקליט.

מסקנה לתלמידים:
ציוד בינוני שממוקם נכון > ציוד יקר שממוקם גרוע.
לדוגמה: Samson C02 שממוקם נכון ישמע טוב יותר ממיקרופון יקר שבקצה הכיתה.

הסוד האמיתי: טכניקת ההקלטה, לא המחיר של המיקרופון
מה מבדיל סאונד מקצועי מסאונד חובבני?
שליטה בשלושה עקרונות:
מיקום
זווית
קרבה

אלה שלושת עמודי התווך. מי ששולט בזה – נשמע קולנועי.

4.1 מיקום

השיטה הקלאסית: בום מלמעלה.
המיקרופון לא "באוויר איפשהו מעל הראש".
מכוונים את הקפסולה (ה"טיפ" של המיקרופון) לנקודה שבין הפה לאף של השחקן.
למה?
שם נמצא ה-sweet spot: צליל ברור, טבעי, חד.

4.2 זווית

להחזיק את הבום בזווית של 45° עד 90° לכיוון הפנים של הדמות.
בזווית הזאת המיקרופון קולט בעיקר את הקול הישיר מהפה,
ומתעלם מהחזרות לא רצויות מהתקרה או מהרצפה.
תחשבו על זה כלייזר שמכוון לסאונד הנכון.

4.3 קרבה (Distance)

"טווח הזהב": בערך 30–45 ס"מ מהפה.
אם קרוב מדי → זה צורם, רועש, נשמע "בתוך הפה".
אם רחוק מדי → שומעים את כל העולם + הדיאלוג נהיה חלש.
המשימה של מחזיק/ת הבום: לשמור על הטווח הזה בלי להיכנס לפריים.

גודל הפריים משפיע על איכות הסאונד
מה שקובע אם יהיה לך סאונד טוב הוא לא רק המיקרופון — זה סוג השוט.

קלוז-אפ / מדיום שוט:
אפשר להכניס את הבום קרוב (בתוך טווח הזהב) בלי להיכנס לפריים.
התוצאה: דיאלוג מעולה.
לונג-שוט / שוט רחב:
חייבים להרחיק את המיקרופון כדי לא להופיע בפריים → הסאונד נהיה רחוק, חלש, עם הרבה חדר.
הפתרון:
- הסאונד מהשוט הרחב ישמש רק כ"גייד" לעריכה.
- בעריכה משתמשים בעיקר בסאונד הנקי שהוקלט בקלוז-אפים.

לזכור:
אין חוק שאומר "הסאונד שבטייק הזה חייב להגיע מהטייק הזה".
בעריכה מרכיבים מה שצלול.

אמביינס / רום-טון
טקס חובה בכל לוקיישן:

אחרי סצנה, מבקשים מכולם שקט מוחלט.
מקליטים בערך דקה אחת של ה"אוירה" של המקום.

למה זה זהב:

זה מאפשר לעורך לחתוך בין טייקים שונים בלי שהרקע "קופץ".
זה ממלא חורים זעירים.
זה גורם לדיאלוג להרגיש טבעי ורציף.

מי אחראי להזכיר את זה? איש הסאונד. פשוט להגיד: "רום-טון רגע, כולם שקט דקה."

טיפ הצלה: "טייק סאונד נקי" אחרי הטייק הוויזואלי
סיטואציה מוכרת:

קיבלתם משחק מדהים → אבל היה רעש של מטוס, צופר, כלב.
אי אפשר לצלם שוב? חשוך? שחקן עייף?

הפתרון:

לא מפרקים את הסט עדיין.
מבקשים מהשחקנים להישאר בדיוק באותה פוזיציה.
מצלמה כבר לא מצלמת.
מקליט הסאונד שם את הבום מאוד קרוב לפה (אפילו 10 ס"מ, לא אכפת אם זה בפריים כי אין מצלמה).
השחקנים אומרים שוב את הטקסט.

מה יוצא מזה?

הקלטת דיאלוג נקייה, עם אותה אנרגיה של הסצנה.
העורך יכול לשים את זה על התמונה של הטייק היפה.
זה הרבה יותר אמיתי מ-ADR באולפן שבוע אחרי, כשכבר אין את אותה אווירה.

דוגמה מקצועית:
רוברט רודריגז צילם את "אל מריאצ'י" (סרט שבנה לו את הקריירה בהוליווד) עם כמעט אפס סאונד סינכרוני. הוא פשוט הקליט דיאלוג נקי אחרי כל סצנה, בלי מצלמה, ושם את זה בעריכה. זה עבד.

במילים אחרות: זאת טכניקת הישרדות רשמית.

דיאלוג עלילתי מול ריאיון דוקומנטרי – זה לא אותו משחק
חשוב להבין: יש שני עולמות שונים.

8.1 בסרט עלילתי (דיאלוג בין דמויות)

המטרה: ללכוד משחק, כימיה, תנועה בחלל.
התוצאה שאנחנו רוצים לשמוע: קול שנשמע "חלק מהסצנה".
הכלי הראשי: בום.
למה? כי בום תופס קול שנשמע טבעי בתוך החלל שבו הדמויות נמצאות.

8.2 בריאיון דוקומנטרי

המטרה: קול ברור של אדם אחד.
אין תזוזות כמעט, אין משחק, יש עדות.
פה אנחנו רוצים לבודד את הקול מהעולם.
הכלי המרכזי: מיקרופון דש (lav).
זה המיקרופון הקטן שתופסים לבגד.

השורה: אין "מי יותר טוב". יש "מה מתאים למשימה".

ריאיון דוקומנטרי – השיטה הכפולה (Dual System)
אם למקליט יש מקליט עם שתי כניסות (כמו Zoom H1 XLR):
משתמשים בשתי כניסות במקביל:

ערוץ 1: בום, כמה שיותר טוב.
ערוץ 2: מיקרופון דש צמוד למרואיין.

למה זה חכם?

הבום נותן סאונד טבעי, עם נשימה של חדר.
הדש נותן גיבוי ברור-ברור-ברור, כמעט בלי רעש.
אם אחד נהרס (רוח, תזוזת בגדים, נגיעה במיקרופון) – השני מציל.

זה סטנדרט עבודה נכון. גם אצלנו בסט תלמידים.

מה צריך להיות על הסט בכל טייק
צ'קליסט לאיש/אשת הסאונד:
כיביתם מזגנים / מקררים / צפצופים מיותרים?
אמרתם "Hold for sound" כשעבר רעש?
שמרתם על מיקום-זווית-קרבה של המיקרופון?
בדקתם אם השוט רחב מדי כדי לקבל סאונד טוב, ואם כן – תכננתם קלוז-אפ לסאונד נקי?
הקלטתם רום-טון אחרי הסצנה?
אם היה טייק מושלם עם רעש חריג – הקלטתם "טייק סאונד בלי מצלמה"?

אם ענית "כן" על הרשימה הזאת – עבדת מקצועי.

בשורה התחתונה לתלמידים

תפקיד הסאונד הוא תפקיד יצירתי, לא רק טכני.
סאונד טוב מתחיל בהקשבה ובארגון, לא בקניית ציוד יקר.
שליטה בבום, זווית, מרחק, ויכולת לעצור רגע את הסט כשיש רעש – זה מה שעושה אותך מקליט/ת סאונד אמיתי.

ומי ששולט בסאונד? מרים את כל הסרט רמה אחת למעלה.

תרגיל תפעול ציוד

עליכם לצלם את עצמכם מרכיבים את הזום, את הפישבום ואת המיקרופון על פי ההנחיות ולשתול בסרטון ההסבר במקום המתאים בסוף.

הנה לינק לסרטון להכנסה לתוכנת העריכה (אפשר גם capcut)

ואחכ להעלות לדרייב שקיבלתם מהמורה

סרטון הדרכה